כיצד פועלות בחירות דמוקרטיות: מערכות בחירה, תהליך וייצוג

בחירות מתוארות לעתים קרובות בפשטות כיום שבו אזרחים 'הולכים ומצביעים,' אך המכניקה העומדת מאחורי המעשה הזה קובעת מי בעצם ישלוט בסופו של דבר. שתי מדינות יכולות לערוך בחירות באותו היום, עם שיעור השתתפות דומה, ולהציג פרלמנטים שונים מאוד — משום שהכלל להמרת קולות למושבים, המכונה המערכת הבחירונית, שונה.

שלוש המשפחות הראשיות של מערכות בחירה

על פי הרשת הידע הבחירונית ACE, פרויקט שמנוהל בשיתוף פעולה על ידי IDEA הבינלאומית, האומות המאוחדות וגופים אחרים שמעניקים סיוע בחירות, מערכות בחירה נופלות לשלוש משפחות ראשיות, בתוספת קבוצה קטנה יותר של מערכות שאינן משתמעות בדיוק לשום אחת מהן.

• מערכות פלורליות/רוב: המועמד או המפלגה בעלת הקולות הרבים ביותר במחוז זוכים במושב, בין אם זה הוא רוב מוחלט או לא. First Past the Post (FPTP) הוא הגרסה הפשוטה ביותר והוא משמש ברוב הממושלות הבריטיות לשעבר; מערכת דו-סיבוב (TRS) מחזיקה בהצבעה חוזרת בין המועמדים המובילים אם אף אחד לא עובר 50% בסיבוב הראשון.
• ייצוג יחסי (PR): מושבים מחולקים בין מפלגות בערך בהתאם לנתח הקול שלהם. תחת List PR, הבוחרים בוחרים בקائמת מפלגה, ומושבים מופצים באמצעות נוסחה מתמטית כגון השיטה של d'Hondt או Sainte-Laguë; Single Transferable Vote (STV) במקום זאת מאפשר לבוחרים לדרג מועמדים בודדים במחוזות מרובי מושבים.
• מערכות מעורבות: אלו משלבות שכבת פלורליות עם שכבת יחסית. במערכות ייצוג יחסי של חברים מעורבות (MMP), המושבים היחסיים מפצים על כל חוסר פרופורציה שנוצר על ידי המושבים הפלורליים; במערכות מקבילות, שתי השכבות מחושבות באופן עצמאי, ללא תיקון כזה.

ACE מפרט גם קבוצה רביעית קטנה יותר של מערכות המשמשות במדינות ספציפיות, כולל Single Non-Transferable Vote (SNTV), Limited Vote (LV) ו-Borda Count (BC).

מדוע החשיבות של המערכת: גודל מחוז וסף קולות

שני הגדרות טכניות עושות הרבה מהעבודה בקביעת כמה יחסית תוצאת הבחירות תהיה, על פי חומרי עיצוב המערכת הבחירונית של ACE. גודל המחוז הוא מספר המושבים הנבחרים מחוז יחיד: גודל של אחד מייצר תוצאה של הזוכה לוקח הכל, בעוד שגדלים גבוהים יותר מאפשרים לכל מפלגות קטנות יותר לזכות במושבים. ספף בחירוני הוא נתח קול מינימלי, הקבוע בחוק של המדינה, שמפלגה חייבת לעבור לפני שהיא יכולה לקבל כל מושבים בכלל, ממש כלי שבדרך כלל נועד להגביל את מספר המפלגות הנכנסות לפרלמנט.

Gerrymandering מתייחס לציור כוונתי של גבולות מחוז בחירוני כדי לטובת סיכוייו הבחירוניים של מפלגה אחת, כפי שתואר בערך ויקיפדיה בשפה האנגלית על מערכות בחירה.

אילו מערכות משמשות היכן

ייצוג יחסי של רשימת מפלגות היא המערכת החד-שימוש הנפוצה ביותר בעולם, על פי סיכום ויקיפדיה של מחקר בחירוני אקדמי, עם בערך 80 מדינות המשתמשות בצורה כלשהי בה; המערכת אומצה לראשונה ברמה הלאומית על ידי בלגיה בשנת 1900. FPTP משמש ביותר מ-50 מדינות, מרוכזות בין טריטוריות בריטיות לשעבר, בעוד שמערכות דו-סיבוב נפוצות לבחירות נשיאותיות, בשימוש בכ-88 מדינות לשם כך. מערכות מעורבות פועלות במדינות כולל גרמניה וניו זילנד, בעוד ש-STV משמש באירלנד, מלטה וכמה בחירות אוסטרליות.

מרישום לתוצאה מאומתת

בחירת נוסחת הצבעה היא רק חלק אחד מתנהלות בחירות. הנציבות לסיוע בחירות בארה"ב מתארת את צד ספירת הקולות של התהליך כעובר דרך שלבים שונים ורציפים, למרות שהכללים הספציפיים משתנים לפי מדינה וברחבי ארה"ב, לפי מדינה.

1. הכנה ורישום: אזרחים זכאים מאשרים את מצב הרישום שלהם לפני ההצבעה; זכאות בדרך כלל דורשת אזרחות, גיל מינימלי ותושבות בתחום השיפוט הרלוונטי.
2. הצבעה: קולות מוטלים בעצמי, בדואר או מוקדם, בהתאם לכללי התחום השיפוט, בהליכים שנועדו לשמור על שרשרת משמורת מאובטחת.
3. דיווח: בערב הבחירות, גורמים רשמיים משחררים ספירות הצבעה המתוארות כלא רשמיות, אפילו ברגע שכל הקטעים דיווחו, על פי ה-EAC.
4. בדיקה: גורמים רשמיים מתקבצים ומוצאים הסכמה עם כל קול חוקי בכל שיטות ההצבעה — דואר, מוקדם, יום בחירות וזמני — בדיקה שסך הקולות תואם את מספר האנשים הרשומים כמצביעים.
5. הסמכה: רשות מיוחדת (המשתנה לפי התחום השיפוט) חותמת על אישור רשמי כי הסכומים הנבדקים הם רשומה שלמה ומדויקת של הקולות המודלקים, לפעמים לאחר ביקורות או ספירה חוזרת הנדרשות בחוק.

ייצוג אינו אוטומטי

אף אחת מהמכניקות הללו אינה מבטיחה שפרלמנט משקף את בוחרים. הנחיות עיצוב המערכת הבחירונית של ACE מסגרות את החילוף הבסיסי כאחד בין מספר יעדים לעתים קרובות מתחרים: מתן ייצוג, שמירה על בחירות פשוטות וניתנות לגישה לבוחרים, והרשאת בוחרים לכאורה נציגים בודדים. מערכות קוריטריות נוטות לייצר אחריות ברורה יותר וקשרים מקומיים חזקים יותר בין בוחר לנציג יחיד, בעוד מערכות PR נוטות לייצר פרלמנטים שהרכב המפלגה שלהם עוקב יותר קרוב לנתח הקול הלאומי — הבחירה בין שני כרוכה בחילוף הדדי של יעד אחד לשני, ולא בהשגת שניהם בו-זמנית.