סרטי נואר מוסברים: המקורות, התכונות העיקריות ו-7 במאים חיוניים

הביטוי «סרטי נואר» - צרפתית ל-"סרט שחור" - לא היה בשימוש בהוליווד בזמן שנעשו הסרטים הללו. על פי BFI ותיקיית מחקר של ספרייה של קולג' דארטמות על ז'אנרי סרטים, מניחים כי המונח בשימוש לראשונה על ידי המבקר הצרפתי Nino Frank, בביקורת משנת 1946 של קבוצה של סרטי פשע בהוליווד שהגיעו לצרפת רק לאחר כיבוש זמן המלחמה.

מה בעצם סרטי נואר

היסטוריונים של סרטים בדרך כלל מסכימים כי סרטי נואר אינם ז'אנר בדרך שווסטרנים או מחזמרים הם. כפי שמדריך דארטמות ואתר Filmsite.org שניהם מציינים, נואר מתואר בצורה טובה יותר כמצב רוח, סגנון ויזואלי וקו ראייה שיושמו בעיקר על סיפורי פשע והקצאות. BFI מתארך את מחזור הנואר האמריקאי הליבתי מסביב 1941 ועד בערך 1959, כשסרט של Orson Welles "Touch of Evil" (1958) מוזכר לעתים קרובות, כולל על ידי Filmsite.org, כסרט הסיום של התקופה הקלאסית.

מאיפה בא הסגנון הזה

Filmsite.org ומדריך דארטמות עוקבים אחר שורשי הנואר הויזואליים לקולנוע אקספרסיוניסטי גרמני של שנות ה-1920 וה-1930, שתאורה הקשה והזוויתית שלו הובאה להוליווד על ידי במאים וצלמי סרטים שהיגרו מגרמניה ואוסטריה. שני המקורות מצביעים גם על ספרות פשע קשה אמריקאית - סופרים כמו Dashiell Hammett ו- Raymond Chandler - כמקור נושאי של בלשים ציניים של הנואר וערים שחוקות. מדריך דארטמות מוסיף ריאליזם פואטי צרפתי משנות ה-1930 ועיתונות טבלואיד אמריקאית כהשפעות נוספות, בעוד Filmsite.org מציין כי התקדמויות טכניות בקול סינכרוני, סטוק סרט ומכשירי תאורה קומפקטיים יותר הפכו את הסגנון משקל נמוך וכבד בצל למעשי עבור אולפנות.

מאפיינים עיקריים

• תאורה נמוכה וניגודיות גבוהה המשאירה חלקים גדולים של הפריים בצל, תוארה על ידי Filmsite.org דרך תאורה אקספרסיוניסטית וזוויות מצלמה משופעות, לעתים קרובות אלכסוניות.
• הגדרות עירוניות רטובות מגשם - סמטאות, מועדונים לילה, חדרי מלון זולים - במקום נופים פתוחים או כפריים.
• גיבור זכר ציני ולעתים קרובות פשרתי מבחינה מוסרית, לעתים קרובות בלש פרטי או אדם רגיל שנמשך לפשע.
• הנשה המקסומת, אישה שדוחות ונאמנותה נשארות לא בטוחות דרך רוב העלילה.
• מכשירי סיפור לא ליניארי כמו כיבויים והנרציית קול בדקדוק ראשון, כפי שצוין במדריך דארטמות.
• טון כללי של ציניות, פרנויה וחוסר ודאות מוסרי, עם קצוות שלעתים קרובות אינם שמחים או לא פתורים.

שבעה במאים שצוטטו לעתים קרובות כחיוניים לנואר

אין רשימה רשמית אחת של במאים של נואר, אך אותם שמות חוזרים על עצמם ברחבי רשימת BFI של עשרה סרטי נואר אמריקאיים מעולים, מדריך המחקר של דארטמות ו- Filmsite.org. השבעה הבאים נתונים משלוש המקורות הללו.

1. Billy Wilder - הסרט שלו משנת 1944 "Double Indemnity", המבוסס על רומן של James M. Cain ושתופנכתב עם Raymond Chandler, מתואר על ידי BFI כחלק מגל של הוצאות משנת 1944, כולל "Laura", שעזרה לגבלורת הסגנון הנואר המתחדש.
2. Fritz Lang - במאי מהגר גרמני שנקבע על ידי מדריך דארטמות, יחד עם Robert Siodmak, בין הבמאים המפתח של סרטי נואר קלאסיים בהוליווד; דארטמות מצטט את הסרט שלו משנת 1953 "The Big Heat" כאחד מיצריו של נואר.
3. Robert Siodmak - עוד במאי שנולד בגרמניה שנקבע על ידי מדריך דארטמות לצד Lang בין הבמאים המפתח של סרטי נואר קלאסיים בהוליווד, ידוע בסרט שלו משנת 1945 "The Spiral Staircase."
4. Orson Welles - הוא מיוחס על ידי Filmsite.org עבור "The Lady from Shanghai" (1948) ו- "Touch of Evil" (1958), האחרון מטופל בהרחבה על ידי Filmsite.org, וקביל עם רשימת BFI עצמה, כסרט הסוגר את עידן הנואר הקלאסי.
5. John Huston - Filmsite.org קורא את הסרט שלו משנת 1941 "The Maltese Falcon" כנואר ביסודי וקדום, מותאם מרומן של Dashiell Hammett.
6. Otto Preminger - סרט שלו משנת 1944 "Laura" רשום על ידי BFI בין עשרה הסרטים שהגדירו נואר אמריקאי, והוא נקרא שוב על ידי Filmsite.org בין הבמאים הבולטים של הסגנון.
7. Howard Hawks - BFI כולל את ההתאמה שלו משנת 1946 של "The Big Sleep" של Raymond Chandler בין עשרת הנואר האמריקאי החיוני.

למה במאים, לא אולפנות, מקבלים את הקרדיט

מכיוון שנואר היה סגנון ולא ז'אנר רשמי עם יחידת הפקה משלה, היסטוריונים נוטים לייחס אשראי לבמאים ולצלמים בודדים - ולא לסגנון בית של אולפנות - על עיצוב מראהו. מדריך דארטמות מציין כי רבים מהבמאים הקשורים ביותר לנואר, כולל Lang ו- Siodmak, הגיעו להוליווד כמהגרים מגרמניה ואוסטריה, ומביאים טכניקות תאורה אקספרסיוניסטית איתם במקום להמציא אותן מאפס בארצות הברית.